עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

ו ‪"‬ ז אב תשפ ‪"‬ י | 31.7.26 | www . igolan . co . il בדפדוף אינטראקטיבי שישי בגולן | 16 האנשים שיושבים סביב השולחן והאהבה שמחברת ביניהם". "הנרות שאימא זיכרון ילדות משבת מדליקה, הריח של הבית שמתמלא באוכל של שבת והשקט המיוחד שיורד, כשהכול כבר מוכן. אלו רגעים שנשארו חקוקים בלב שלי עד היום". "האפשרות לעצור. להיות מה הכי כיף בשבת שלך? בלי מרדף, בלי טלפונים ובלי רעשי רקע. פשוט להיות עם המשפחה, עם עצמי ועם הקדוש ברוך הוא". "ספר תהילים. בכל תקופה, אני המלצה על ספר מוצאת בו כוח אחר, נחמה אחרת ותזכורת שתמיד יש למי לפנות". "עם אדם עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? שמאמין בטוב, רואה את הטוב באנשים וחי מתוך אמונה, ענווה ואהבת ישראל. אני מאמינה ששיחה אמיתית מהלב יכולה לתת כוח, השראה ולפעמים, אפילו לשנות חיים". "אני אוהבת לטייל בטבע, מה עושה בשעות הפנאי? ללמוד דברים חדשים, לקרוא, להיות עם המשפחה והחברים וכמובן, להיות מוקפת בפרחים". "כמו על כל עם איך משפיעה עלייך המלחמה? ישראל, גם עליי התקופה השפיעה מאוד. היא חידדה לי עד כמה החיים יקרים, כמה חשוב להודות על כל יום וכמה כוח יש לאחדות, לנתינה ולאמונה. "דווקא בתקופות כאלה, אני מרגישה שלפעמים גם זר פרחים קטן יכול להביא אתו נחמה, תקווה ואור". "להשתדל להשאיר כל מהו המוטו שלך בחיים? אדם שפגשתי קצת יותר שמח, קצת יותר מחוזק וקצת יותר קרוב לטוב. אני מאמינה שאין מעשה טוב שהולך לאיבוד". "את המרחבים, את מה את הכי אוהבת בגולן? השקט, את האנשים ואת התחושה שאפשר לעצור לרגע ולהרגיש את היופי שהקדוש ברוך הוא ברא סביבנו". "לחזור בתשובה שלמה, מה את מאחלת לעצמך? לעבוד את השם מתוך שמחה, להמשיך לשמח אנשים דרך השליחות שהשם נתן לי, להצליח בעסק שבניתי באהבה גדולה, ולהקים בעזרת השם בית נאמן בישראל, מלא באמונה, קדושה, שמחה, חסד ונתינה. "מעל לכול - לזכור בכל יום להודות על כל הטוב שהקדוש ברוך הוא מרעיף עליי ולהמשיך לבחור לראות את האור גם ברגעים הפשוטים של החיים. "אני מאמינה שלכל פרח יש שליחות, בדיוק כמו שלכל אדם יש שליחות". יעלי אליה מדי << גם מערב הוא כיוון יש משהו במחשבה על "לחזור אחורה" שכל כך מפחידה אותנו ואני לא מבינה למה. מי אמר שאפשר להתקדם רק קדימה? אלו מושגים של משחקי קופסה ל אורך כל השבוע, היה שיר שנתקע לי בראש ולא הצלחתי להיזכר בשם שלו. זמזמתי את המנגינה של הפזמון מיום ראשון ועד רביעי ולמרות שזה בדרך כלל השלב שבו אני נזכרת במילים, ואז מצליחה למצוא את השיר, הפעם זה לא קרה. אז הפסקתי לחפש ופשוט שחררתי. חיכיתי שהוא ימצא אותי.  כשאני חושבת על זה, רוב השבוע שלי היה מלווה בפסקול '. אני לא יודעת אם אצליח 90 של שירים מהורהרים, משנות ה- להעביר לכן את התחושות שליוו אותי השבוע, למען האמת אני כמעט בטוחה שלא, כי בעצמי לא הבנתי אותן עד הסוף, אבל תרשו לי לנסות. זהממשמבאסכשדבריםלאהולכיםאיךשרצינו. כשתכננת תוכניות ואלוהים צחק. כשהבנת שכל הדרך שעשית לא הובילה לאן שחשבת ועכשיו צריך לעשות חושבים מחדש.  השבוע, הייתה לי פגישה עם המנחה שלי, בנוגע לספר שאני עובדת עליו. זה כבר כמה חודשים שהיא מעורבת בתהליך ועכשיו עצרנו בשביל להבין כמה דברים. בגדול, הצגתי את הפרויקט, פירטתי על העלילה ושיתפתי במחסומים שעומדים בפניי כרגע. מיד לאחר שסיימתי לדבר, היא אמרה, לא בשיפוטיות, אלא בפליאה - "בהתחשב בכתיבה המהירה שלך, חשבתי שהתקדמת יותר". תשובתי, החצי-מובכת-חצי- מתגוננת, הייתה: "תלוי איך את מגדירה התקדמות". מה זה פה, שוק הכרמל?  בימים האחרונים, המשפט הזה הלך אתי, יותר נכון רדף אותי. זה משפט של לוזרית, חשבתי, מה זאת אומרת תלוי איך מסתכלים על זה? אם אחרי כמה חודשים של עבודה, יש לי רק עשרה עמודים, אז לא התקדמתי. מה אני מנסה להתמקח אתה בכלל, מה זה פה, שוק הכרמל?  יצאתי מהשיחה עם אגו פגוע ותחושת בינוניות. לקח לי כמה שעות טובות להפסיק לנהל אותה שוב ושוב בראש. רק אחר כך, נזכרתי שיש לי מזל. המזל שלי הוא שאני מאמינה ש: א. הכול לטובה. ב. זו זכות להרגיש את כל הרגשות, גם את הפחות נעימים וג. בסוף, הכול זה חומר לכתיבה. ראו ערך הטור הזה. יש משהו במחשבה על "לחזור אחורה" שכל כך מפחידה אותנו ואני לא מבינה למה. מי אמר שאפשר להתקדם רק קדימה? אלו מושגים של משחקי קופסה. בעולם האמיתי, אם הלכנו מזרחה, בחיפוש אחרי השמש העולה ובסוף, בחרנו להסתובב, זה לא שהפסקנו ללכת, זה פשוט שעכשיו אנחנו בכיוון מערב.  היום בבוקר, פספסתי את האוטובוס, כי כשהגעתי לתחנה, נזכרתי ששכחתי לכבות את המזגן ולכן נאלצתי לחזור הביתה. כשהגעתי לתחנה, בפעם השנייה, היו לי כמה דקות של המתנה, אז עצרתי לקנות קפה. בדיוק ברגע שנכנסתי לבית הקפה, התחיל השיר שהתנגן לי בראש כל השבוע. מסתבר שלפעמים, דווקא כשחוזרים אחורה, שם מחכה הדבר שחיפשנו כל הזמן. שבת שלום אלונה קוטלז׳, קצרין טור אישי