עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

ו ‪"‬ ז אב תשפ ‪"‬ י | 31.7.26 | www . igolan . co . il בדפדוף אינטראקטיבי שישי בגולן | 28 א מצע אוגוסט. המזגן בסלון עובד שעות נוספות, הילדים מטפסים על הקירות, ערמות הכלים בכיור רק הולכות וגבוהות, והסבלנות שלנו, ההורים, נושקת לקו האדום. בתוך השגרה המהבילה הזו, של החופש הגדול, יש משהו שמתרחש כמעט בכל בית בישראל: הרגע הזה שבו מישהו מאבד את זה. הצעקה בורחת, הבלגן שובר את הגב ומגיע הדחף הכמעט יום: "אם ִ אינסטינקטיבי להשתמש בנשק הישן והמוכר – הא אתה לא מכבה את המסך עכשיו, אין חברים שבוע". כולנו נתפסים שם, מדי פעם. ברגעים של עייפות, יש איזה געגוע סמוי לתקופות קדומות, אלה שבהן המבט בעיניים של אבא היה אומר הכול, או כאשר רצף המילים "כי ככה אמרתי" סגר עניין והחינוך נשען במידה רבה על פחד ועל סמכות נחרצת. קל מאוד, כמעט מפתה, לנהל בית דרך יצירת פחד. זה די. אבל כשהכעס נרגע ָ עובד מהר, זה מייצר שקט תעשייתי מי והבית חוזר לשתוק, עולה בלב השאלה הכואבת: האם באמת חינכנו כאן? האם עדיין יש לזה מקום בעולם שלנו היום ומה בעצם עדיף - לכוון את הבית שלנו מתוך אהבה, או מתוך פחד? ומה לגבי עבודת ה'? מה ה' מבקש? הדילמה הזו, המרחפת מעל הסלון הביתי שלנו, פוגשת אותנו באופן מדויק במרכזה של פרשת "עקב". משה רבנו עומד מול בני ישראל, בערבות מואב, רגע לפני הכניסה לארץ ומנסח שאלה שנשמעת כמעט הזויה בפשטותה: ל ֵ א ׁ ֹ ש ָ יך ֶ ק ֹ ל ֱ ה ה' א ַ ל, מ ֵ א ָ ר ׂ ְ ש ִ ה י ָּ ת ַ ע ְ "ו ,ָ יך ֶ ק ֹ ל ֱ ת ה' א ֶ ה א ָ א ְ ר ִ י ְ ם ל ִ י א ִּ ? כ ְ ך ָּ מ ִ ע ֵ מ ,"...ֹ תו ֹ ה א ָ ב ֲ ה ַ א ְ ל ּ יו ו ָ כ ָ ר ְּ ל ד ָ כ ְּ ת ב ֶ כ ֶ ל ָ ל (דברים י', י"ב). במסכת ברכות, חז"ל נעצרים מיד מול הפסוק הזה ומדליקים את סימני השאלה: "אטו יראה מלתא זוטרתא ראה דבר קטן היא?). ִ היא?" (וכי י משה מדבר על יראה כאילו מדובר במשהו פעוט, באיזה מצרך פשוט שכל אחד יכול לשלוף מהכיס. איך אפשר להגיד על "יראה" שהיא בסך הכול מה שנדרש מאתנו? תשובתם נעוצה בהבנה שאהבה ויראה אינן שתי דרכים נפרדות, אלא שני מנועים של אותה הספינה. ה"אור" וה"כלי": תורת התניא על גבולות האהבה כדי להבין את העומק של המנגנון הזה, כדאי לצלול אל תורתו של בעל ה"תניא". בספרו, הוא מניח יסוד פסיכולוגי- רוחני מרתק: האהבה היא האור והיראה היא הכלי. האהבה היא הלהבה, התשוקה, החום והרצון להתקרב ולחבק. היא המנוע של החיים ושל החינוך. אבל בעל התניא מלמד שאור ללא כלי קיבול - סופו להתפזר, להציף ואף להיעלם. פכו לכל עבר; אם נרעיף ָ אם ניצוק מים חמים ללא כוס, הם ייש אהבה מבלי ליצור לה כלי של יראה, גבולות וכבוד - האהבה עלולה להפוך להפקרות, לבלבול ולתחושת חוסר ביטחון. היראה - במובנה הזך, כפי שמסביר בעל התניא - איננה פחד מעונש, או מצעקה זועמת ("יראת העונש"). פחד כזה רק מכווץ את הנפש, מרחיק את הילד וגורם לו לחפש סדקים לברוח דרכם, ברגע שיוצאים מהחדר. היראה האמיתית היא יראת הרוממות: תחושת כבוד עמוקה, ההכרה שיש משהו גדול ממני, שיש מסגרת ששומרת על הכול. כשיש בבית יראה טהורה וכבוד אמיתי, המילה "לא" פתאום נשמעת אחרת לגמרי. היא כבר לא נחווית כמאבק כוחות, כמאבק סמכויות, או כעצבים של הורה עייף, אלא כאמירה ברורה, זקופה ומייצרת ביטחון. הילד לא צריך שנסביר לו במשך חצי שעה למה אסור; כשיש כבוד למסגרת, ה"לא" מובן, בהיר ומתקבל בטבעיות. כאן, מתגלה הפרדוקס הנפלא של עבודת ה' ושל החינוך בבית: היראה היא-היא שמולידה את השמחה. לכאורה, יראה ושמחה נראות כמו שתי תנועות סותרות. איך אפשר לעבוד את ה' ביראה ובו-זמנית לעבוד אותו בשמחה? התשובה היא שכשאין גבולות, כשאין יראה וכבוד אמיתי, האדם מתמלא בחרדה ובלבול. אבל כשיש יראה מהקדוש ברוך הוא, כשיש כבוד עמוק לחוקיו ולמצוותיו - אנחנו יודעים בדיוק איפה אנחנו עומדים. ה"לא" של התורה, המצוות והגבולות האלוקיים, אינם נתפסים ככבלים מעיקים, אלא כמפת דרכים מלטפת. מתוך הבהירות הזו, מתוך הידיעה שיש מנהיג לעולם האהבה היא הלהבה, התשוקה, החום והרצון להתקרב ולחבק. היא המנוע של החיים ושל החינוך. אבל בעל התניא מלמד שאור ללא כלי קיבול - סופו להתפזר, להציף ואף להיעלם. אם ניצוק מים חמים ללא כוס, הם יישָפכו לכל עבר בין חיבוק לגבול: סוד החינוך של החופש הגדול בתוך השגרה המהבילה הזו, של החופש הגדול, מגיע הרגע הזה שבו מישהו מאבד את זה. הצעקה בורחת, הבלגן שובר את הגב והנה, יוצא האִיום משולחנו של יו״ר המועצה הדתית קצרין גיא אדרי, קצרין >>