עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

31 | שישי בגולן | 21.8.26 | ו ‪"‬ אלול תשפ ‪'‬ ח שקוף כרטיס ה"פטור מתור" יושב בארנק שלי. לא ממהרת להשתמש בו. כשאני כבר שולפת אותו, מבטי האנשים הופכים לי את הבטן. מחלה שלא רואים ה יום, בפעם הראשונה, השתמשתי בכרטיס ה"פטור מתור" שיש ברשותי. אף פעם לא הוצאתי אותו מהארנק. לתפיסתי, כל עוד שאני מרגישה בסדר, זה לא ראוי להשתמש בו, גם אם הזכות ניתנה לי. אבל היום הרגשתי שאני קורסת. התור בסופר היה ארוך מהרגיל, הגב שלי כאב נורא מהעמידה הממושכת והדברים שהחזקתי בידיים התחילו להיות לי כבדים. לקחתי בסך הכול שלושה מוצרים, שאף אחד מהם לא היה אבטיח, או שישיית מים, אז מן הסתם לא ראיתי צורך בעגלה. אבל מסתבר שזה הספיק לפיברומיאלגיה שלי בשביל להרים את הראש. פיברומיאלגיה, או בשמה העברי - דאבת השרירים, היא מחלה המאופיינת בכאב כרוני מפושט בכל מערכת השרירים, המפרקים והשלד. מעבר לכך, יש לה תסמינים נוספים רבים, כמו עייפות (גם לאחר מנוחה), רגישות לרעש, אור, שינויים בטמפרטורה ועוד. הנחתי את המוצרים בצד, אבל השרירים שלי כבר התחילו לכאוב והרגשתי שלא אוכל לעמוד עוד הרבה. עברו כמה דקות עד שהעזתי ולבסוף, הצגתי את הכרטיס לקופאית, שמצדה פינתה מיד את התור וקיבלה אותי. הפרצופים של האנשים שחיכו בתור, שלא הפסיקו לסרוק אותי מכף רגל ועד ראש, גרמו לבטן שלי להתהפך. הנכות שלי לא ניכרת כלפי חוץ. פיברומיאלגיה ופוסט-טראומה, הן מחלות שקופות ואני יכולה להבין את הרמת הגבה לנוכח בחורה צעירה, שעל פניו נראית בריאה, שמציגה כרטיס נכה. אך חשוב מאוד לזכור, שמה שנראה כלפי חוץ, לא בהכרח משקף את מה שקורה בפנים. הנחתי את המוצרים בצד, אבל השרירים שלי כבר התחילו לכאוב והרגשתי שלא אוכל לעמוד עוד הרבה. עברו כמה דקות עד שהעזתי ולבסוף, הצגתי את הכרטיס לקופאית, שמצדה פינתה מיד את התור וקיבלה אותי לאן נעלמה האמפתיה? מכתב תגובה לטור האחרון של אורי הייטנר ״תרגיל בדימיון מודרך״ ה שנים. באנו מהמרכז. 12 גענו לגולן לפני אחד הדברים שהוקסמנו מהם כאן היה הקשר הטוב בין היישובים והתושבים, על אף השוני הדתי והפוליטי ביניהם. עיתון "שישי בגולן" - גם, כזה הוא מקומי ומשפחתי - מדור "נעים להכיר", מה חדש בסביבתנו ועוד כאלה - שגורמים לנו להרגיש ביחד כאן, בחבל הארץ הקסום הזה.  בגיליון הקודם, הופיע טורו של אורי הייטנר. הטור היה מורכב מחלק ראשון של שני-שלישים הבנה הכלה ואמפתיה לתושבי גוש קטיף, המעוניינים לחזור ולחדש את ההתיישבות בו. קראתי ולבי התרחב מהאופן שבו אורי, מקיבוץ אורטל, הסביר את כאב הניתוק ואת כמיהת אחינו - אנשי גוש קטיף, לחזור לשם. (ידעתי - אחדות זה כאן!). ואז, משום מקום, מהדלת האחורית, הכול התהפך לגת שנאמרה בגלוי:  ַ ויצאו מילים חדות של פוליטיקה מפ "איני שותף למאבק לחידוש ההתיישבות, כי הוא ממוסגר במסגרת שבעיניי היא מתועבת ומפלצתית - הקריאה לטיהור אתני... זהו רעיון זוועה בלתי מוסרי, בלתי אנושי ובלתי מעשי. כל עוד הקמת ההתיישבות מתויגת עם הזוועה הבן גביריסטית הזאת, אנשים כמוני לא יוכלו להתקרב ת"ק פרסה אליה... "...מי שמפקיר את הקמפיין להתיישבות בידי פנאטים עם רעיונות מסוכנים, לעולם לא יוכל ליצור קונצנזוס. "אני מקווה שאנשי גוש קטיף לשעבר יתארגנו, יתנערו מדניאלה וייס, בן גביר וכל אותם קיצונים ויובילו מסע להכשרת הלבבות בעם ישראל להקמת הגוש מחדש, בלי אותם רעיונות זוועה". הרגשתי מרומה ונבגדת. ראשית, מפני שההכלה האחדות והסבלנות שהיו נעלמו ברגע והפכו לקריאה חריפה ומפלגת. שנית, כי מאמר שיתוף דעות תמים הפך לתעמולת בחירות וקידום אג'נדה פוליטית בזמן רגיש של ערב תקופת בחירות. אז למעשה, או שמחליטים - בלי פוליטיקה בכלל. אבל בכלל, או שנסכים שבמשפחה, מותר להגיד ולחשוב שונה. במקרה כזה, מן הראוי, לשם האיזון, שיהיה בעיתון טור נוסף, של שיתוף דעות, שאותו יכתוב אדם דעתן וראוי, מן הצד השני של הציונות הימנית של המפה. ברכה והצלחה וכל טוב (שם הכותב שמור במערכת) דעות נועם בן אלי, קצרין בין מילה לחופש