עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

ו ‪"‬ אב תשפ ‪'‬ ג | 17.7.26 | www . igolan . co . il בדפדוף אינטראקטיבי שישי בגולן | 38 י ש משפט אחד, משפט מתחכם, שככל שאני שומע אותו, נעשה עורי חידודין חידודין, או בלשון עממית יותר הוא עושה לי פריחה. המשפט הוא "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה". יש בו התנשאות טהרנית: אני הור-עמדה ולא איזה פשרן נעבעך, ְ ט שכאשר שואלים אותו אם הוא רוצה קפה או תה, הוא משיב "חצי חצי", כי אינו יודע להחליט. אני יודע בדיוק מה אני רוצה. יש בהתנשאות הזאת יומרה יהירה, אך למעשה היא מעידה על תפיסת עולם מוגבלת, דיכוטומית, בינארית ובעיקר פרימיטיבית. מי שמביט על העולם ורואה רק שחור ולבן, או ליתר דיוק שחור או לבן, והוא עיוור למאה גוונים של אפור ולאין ספור צבעים וגוונים, ראוי לרחמים. או ליתר דיוק, הוא היה ראוי לרחמים, אלמלא היה מסוכן. אנשי האו:או, בזים לאנשי הגם וגם, אך את האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית המיטו אנשי האו:או. תפיסת האו:או היא תפיסה פנאטית, שמחלקת את העולם לשניים. אנחנו, הטובים, המושלמים והם הרעים והשוטים. אנחנו אנשי המחר והם אנשי האתמול. אנחנו בני האור והם בני החושך. "אנחנו", אלה מי שחושבים בדיוק כמוני. "הם", אלה כל השאר, שכולם מקשה אחת שחושבת בדיוק הפוך ממני, בכל הנושאים. חובתנו להילחם בהם עד חורמה. מה שמחריד במיוחד, הוא ששיח המחנאות הישראלי הוא שיח דיכוטומי, שהורס כל חלקה טובה בחברה הישראלית. זה שיח של "אנחנו" ו"הם", כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו ומזהה את המחנה האחר בדמות הקיצונים שבתוכו. זו גישה של מלחמת חורמה, שאין בה נכונות להגיע להסכמות, לחפש פשרות, ליצור הבנות, כי איך הטוב המוחלט יכול להתפשר עם הרע המוחלט? אם הוא יוותר כהוא זה, תהיה זו כניעה מוחלטת לרע המוחלט. הרי אצלם הכול מוחלט. בשיח המחנאי הדיכוטומי הזה, אין ענייניות, אין בחינת דברים לגופם, כי ההתייחסות לכל נושא היא "אנחנו" או "הם". על כל נושא יש מחלוקת מוחלטת בין אנשי האו:או של כל מחנה, למעט נושא אחד שבו ההסכמה ביניהם מוחלטת - הלעג לאנשי ה"גם וגם". הרי "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה". או:או האם באמת גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה? זו גישה פשטנית להחריד ומכאן קסמה. היא חפה ממורכבות וסולדת ממנה. אך מה לעשות? העולם מורכב, החיים מורכבים. המורכבות היא גם וגם. אציג כאן מספר אקסיומות דיכוטומיות, של או:או, שלכל אחת מהן ראוי להקדיש מאמר נפרד, אך מפאת קוצר היריעה, אסתפק באמירה שבכל אחת מהן, הגישה שלי היא גישה מורכבת של גם וגם. או מדינה יהודית, או מדינה דמוקרטית. או לאומיות, או ליברליות. או ציונות, או סוציאליזם. או דתי, או לאומי. או סוציאליזם, או דמוקרטיה. או שוויון, או חירות. או מסורת, או קידמה. או חינוך לשורשים, או חינוך לחדשנות. או לאומיות, או אוניברסליות. או מדינת לאום, או מדינת אזרחיה. או כלכלת שוק, או מדינת רווחה. או יהודי, או ישראלי. או הגולן, או שלום. והרשימה עוד ארוכה. כלים שלובים לפני כמעט ארבעה עשורים, בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, הנחלתי בקיבוץ תפיסה שהתקבלה, שכותרתה הייתה "קיבוץ של אינדיבידואליסטים". לכאורה, תרתי דסתרי. או קולקטיב, או אינדיבידואל. אך אני מאמין שלא כך הדבר. המציאות מורכבת הרבה יותר וניתן להיות קיבוץ שיתופי אמיתי, הדוגל בעילוי האדם ורואה כדגל שלו וכאחת ממשימותיו ומאחריותו לקדם את התפתחותו המרבית של כל פרט. כן, זה מורכב. כן, אין המשמעות היא שהאינדיבידואלים הוא הערך העליון, השליט, שהכול כפוף לו. גם לא שהקולקטיב עומד מעל הכול והכול כפופים לו. קיבוץ ואינדיבידואליזם אינם זהים, אינם חופפים, יש ביניהם מתח אימננטי, אך אין הם סותרים זה את זה בשום אופן. יש לנהל את המורכבות הזאת וכשעושים זאת נכון, התוצאה אינה פשרה של לא-קיבוץ ולא-אינדיבידואליזם כי "גם זה וגם זה זה לא זה ולא זה", אלא כלים שלובים, שבהם תוצאת התפיסה הזאת היא יותר קיבוץ ויותר אינדיבידואליזם. זו דוגמה אחת ומשמעותית לתפיסת עולמי, תפיסה מורכבת של "גם וגם" ככלים שלובים. לכן, למשל, השתייכתי למפלגת "הדרך השלישית", שהציגה השקפה מורכבת בנושאים השונים, כאלטרנטיבה לתפיסות הקוטביות הקורעות את החברה. "נפגשים במרכז" הייתה אחת מסיסמאות הבחירות שלה. אני זוכר את יוסי שריד לועג על כך. "המרכז", אמר שריד, "הוא המקום הנמוך ביותר בעולם". כך תופסים הקיצונים את העולם. יש שתי השקפות טהורות, שתי פסגות ומי שמתפשר עליהן הוא חצי קפה חצי תה, לא זה ולא זה, משהו נמוך, אפור ולא החלטי. >> הציונות הייתה תמיד תנועה של גם וגם. היא הייתה תמיד תנועה לאומית ודמוקרטית. היא מעולם לא נטתה ללאומנות פשיסטית. ורק בזכות המורכבות הזאת היא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה שבחי ה"גם וגם" מי שמביט על העולם ורואה רק שחור ולבן, או ליתר דיוק שחור או לבן, והוא עיוור למאה גוונים של אפור ולאין ספור צבעים וגוונים, ראוי לרחמים. על אנשי האו:או והגם:וגם אורי הייטנר, אורטל uriheitner@gmail.com דברים שרציתי לומר