עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

חג סוכות שמח י״ד תשרי תשפ״ז | 25.9.26 | שישי בגולן | 12 נירית שמש דיין ד ניאלה שאול הגיעה לקצרין , כדי לערוך את 1982 ב- "ארץ הגולן" ומצאה יישוב צעיר, משפחות שבונות בית כמעט מאפס והרבה מאוד מה לעשות. מאז, היא הייתה עיתונאית, מעצבת, יזמית ופעילה בחיי הקהילה, לקחה חלק במאבק על הגולן והשפיעה בדרכה על לא מעט דברים שנשארו כאן עד היום. בפרק השביעי בסדרת "קצרין של פעם", היא חוזרת אל הימים הראשונים, אל האנשים, המאבקים, היוזמות והרגע שבו הבינה: הגעתי הביתה. במסגרת סדרת הכתבות "קצרין של פעם - האנשים, הסיפורים שנים להקמת 49 והזיכרונות" ולרגל העיר, אנו חוזרים אל ותיקי קצרין, אל סיפוריהם ואל הימים שבהם הכול רק התחיל. . איך 1982- דניאלה, בואי נחזור ל הגעת לקצרין, מה הביא אותך דווקא לכאן ומה את זוכרת מהרגע הראשון שבו ראית את היישוב הצעיר? "לאחר שלוש שנים בקיבוץ יהל, שאליו עברתי הודות לנישואיי לניסים, הבנתי שהחיים השיתופיים וההחלטות של הציבור לניהול חיינו אינם מתאימים לי עוד. "היכרות מוקדמת עם שמעון שבס, הביאה לבקשתו לעבור לגולן, על מנת להמשיך את עבודתה של רמונה בר לב, כעורכת 'ארץ הגולן'. כשביקרתי , 1982 לראשונה בקצרין, בספטמבר אמרתי לעצמי שיש כאן מספיק קוצים לטעמי, יש כאן מה לעשות. סמי בר לב, ראש המועצה המיתולוגי של קצרין, העביר אותי ועדת קבלה זריזה, יצאתי לראשונה אל טיילת 'גמלא' וחשתי שהגעתי הביתה. "במקביל, הוצעה לי משרת כתבת בעיתון הארצי 'דבר' ובשבועון 'דבר השבוע', המוביל במדינה, לסקר את רמת הגולן וגבול לבנון. חילקתי את זמני בין כל אלה, ללא רכב או רישיון נהיגה, כשהטלפון היחיד שעמד לרשותי היה במשרדי המועצה, בהם כתבתי ביום את 'ארץ הגולן' ובלילה, הכתבתי ידיעות לכתבנית בעיתונות הארצית. מי שמע על סלולר או אינטרנט באותם ימים?" איך נראו החיים בקצרין של תחילת '? איפה גרתם, מה כבר 80- שנות ה היה כאן ומה עדיין היה חסר, מי היו האנשים שסביבכם ואיזו תחושה הייתה בקרב המשפחות הצעירות שבנו כאן חיים כמעט מהתחלה? "באותם ימים הייתה בניית רובע 'נווה' בעיצומה, הקוטג'ים האחרונים נמכרו לצערי ושכרנו דירה ברחוב . אחרי החיים בקיבוץ, זכיתי 26 הדס לראשונה להיווכח כאן בקצרין מהי עזרה הדדית אמיתית. גרנו בקומה שנייה, ללא מכונית או טלפון, מתחתינו משפחות בצבא הקבע, עם טלפונים שהוצעו מיד לשימושינו, לקבלת שיחות והוצאתן, עם מנות קוסקוס נפלאות שעוברות מדירה לדירה, עם דלתות לא נעולות והילדים, בהם מיכל בכורתנו בת השנתיים, משחקים ביניהם. "בשנותיה הראשונות, קצרין לא הייתה מקום קל לחיות בו, אך הרבה עזרה הדדית כיפרה על כל הקשיים. את עבודתי בעיתונות הארצית נאלצתי לנטוש אחרי שנה, עקב היריון בסיכון ומשנולדה בתנו השנייה, היה עלינו לנסוע לא מעט לבתי החולים בצפון ובמרכז, לא תמיד היה במקום רופא שיכתוב הפניה והווטרינר הרשותי, ד"ר אמנון, עשה זאת עבורנו. בתקופות שלא היו ברשותנו מכוניות, תמיד הוצבו מול ביתנו שתיים-שלוש מכוניות של תושבים, לשימושינו, כשנרצה. על המחסור ברופאים בימינו הראשונים ענתה רינה דגני ז"ל, שביקרה אותנו לא אחת - לבדוק, להושיט יד תומכת וכתף מחזקת. כשנדרשו תרופות בדחיפות, הצילו אותנו צוותי ה'כללית' וה'לאומית' בקצרין, שבשעות לא שעות, דאגו להשיגן ממרפאותיהם, גם מהכפרים הדרוזיים. "אלה דברים שאי אפשר לשכוח. בקצרין, היה בתחילה סופרמרקט יחיד, בניהולו של הנרי ז"ל, כשהיה צורך בחלב עזים לריפוי, הוא טרח להזמין אספקה קבועה שלו מתל אביב. הייתה אז, ונשארה עד היום, ערבות הדדית, תמיכה וחסד, שלא ידעתי כמותן עד שהגענו הנה. "כאן המקום להוסיף שבמהלך זמני הלא-פנוי, למדתי בלילות ובשבתות באוניברסיטה הפתוחה לתארים ראשון קצרין של פעם - האנשים, הסיפורים והזיכרונות קצרין 49 בת "באותם ימים הייתה בניית רובע 'נווה' בעיצומה, הקוטג'ים האחרונים נמכרו לצערי ושכרנו דירה ברחוב . אחרי החיים בקיבוץ, 26 הדס זכיתי לראשונה להיווכח כאן בקצרין מהי עזרה הדדית אמיתית ומצאה יישוב צעיר, משפחות שבונות בית 1982- דניאלה שאול הגיעה לקצרין ב כמעט מאפס והרבה מאוד מה לעשות. השפיעה בדרכה על לא מעט דברים שנשארו כאן עד היום ״יש כאן מספיק קוצים לטעמי״