עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

ח׳ תשרי תשפ״ב | 14.9.21 | שישי בגולן | 32 גמר חתימה טובה ה מים כהים, מידי פעם חולף עצם גדול, נשטף עם הזרם. בדיעבד יתברר אלה גופות של חיילים מצריים, חלקם ממולכדים. הירח שולח קרניים חיוורות, חששניות. זוכר רעשי פגזים, קריאות קרב, מוות, רעות, הקרבה -כאב. השקט זועק לנו באוזניים. לפתע רעש חזק, ג׳יפ? רכב שולח אורות בוהקים, מסנוור את עיננו. הנהג "ג'ינג'י גזר" צורח, השתגעתם? עומדים בין הארמיה השנייה לשלישית, כמעט ירינו בכם, מה הסיפור שלכם? מוקדם באותו בוקר אני עומדת בחדר האוכל בקיבוץ, מכינה ביצים "כבקשתך" - הגאווה הקולינרית שלי "עין מושלמת". בצהרי היום כבר יצאנו בכיוון מצרים, שלהי מלחמת יום הכיפורים. הדרך מגוש עציון דרומה, נפרדים מהירוק. את העין ממלא צהוב מדברי. עוברים את עזה והנה אל עריש "פנינת המדבר" מקום הבילוי המועדף על החיילים היורדים ועולים מסיני. "השקם", חלקת האלוהים הקטנה של החיילות, "דיוטי פרי, מפגשים מרגשים, תחושת חופש ,ים כחול, חולות זהב ונעורים״. עיי החורבות מספרים כאן מלחמה. ליד גשר הגלילים שהפך את המפלה לניצחון. הורדנו מהרכב, הנהג הבין שאני מהמין הלא נכון-כלומר חיילת. אסור לי לעבור למצרים, הוא אינו מוכן להסתכן. הגי'נגי מוכן. אני מסתירה את שערי הארוך מתחת לכובע המעיל הצבאי ומנסה להצניע את גופי. בפאיד שדה תעופה מצרי כבוש, מסדרים לנו מקום לינה באולם בין חיילים רבים. אני ישנה בתוך ארון, שני חברי למסע שומרים על פתחיו. קשה להרדם. החדר מלא קולות: נחירות, אנחות וצעקות מתוך שינה. בבוקר משפשפים את העיניים. הצעקה "בחורה" מזעיקה רבים לחזות בפלא, אני בטוחה עוד מעט "זרקו עלי בוטנים'. בשער הבסיס 'מגינים עליי דרגות הקצין של ידידי. אני לא מודעת לכך שהחלפנו מעילים. מלאת בטחון ואיש אינו מתעניין בנו. אני בדרך לתעלת המים המלוחים לפגוש את החייל שלי. מרחוק קולות נפץ חזקים. הקרב על העיר סואץ עדיין נמשך. הפסקת האש תחתם רק למחרת. יריות בקרבתנו, יורדים מהרכב מחכים עד יעבור זעם. מפגש מקרי עם להקת הנח"ל בהרכב גברי בלבד. הם מבחינים בי, עוצרים, סובבים סביבי. כתב עיתון מנסה לשכנע אותי "נו רק תמונה אחת ותמסרי ד"ש לחברה בגרעין״. אני יודעת אסור לי להיות כאן! אני חיילת. בטוחה, כל "פולניה" ב"עיר הקודש "פתח–תקוה" תצקצק בלשונה, בחורה מסוכנת. משמאלנו מגיח רכב, קצין מרחב, מעין שוטר צבאי שופך עלי אש וגופרית. מבקש מסמכים ומאיים בכלא. הפעם אני נוקטת בצעדים "בלונדיניים", צעירה ויפה, עושה עיניים ירוקות - זה עוזר. הוא מרשה לנו להמשיך אך מקצה לנו זמן מועט לשהייה. מגיעים ליעד, בפי החיילים "מוצב קיסינג'ר" על שפת האגם המר. נוף אנושי מביך שוטף את עיני. חבורה של גברים ערומים ניצבת תחת מקלחות מאולתרות. ושוב צעקות "בחורה", "בחורה". קוראים למפקד - מזל הוא החייל שלי. מפגש של עיניים מפיקות אושר ,"לכתי אחריו במדבר" מוליד קשר בל ינתק. החיילים שואלים האם גם הם יכולים להביא את בנות זוגם והוא עונה בגאווה "נראה אותן". בשדה התעופה, מובלת "כלאחר כבוד ע"י מפקד הבסיס לתוך לוע הלוויתן של מטוס הרקולס. נצמדת לחלון, המדבר פרוש כתמונה, התעלה עם מימיה הכחולים בולטת על רקע אדמת הלס הצהובה. שמחה ועצב מתערבלים בתוכי. מלמעלה נראים האנשים וכלי רכבם כנמלים עמלניות. עוד מעט, המדבר יכסה את שרידי המלחמה, האם החול יזכור? למצרים ובחזרה! מלחמת יום הכיפורים שלי פינת סיפור מאת: רחל בן יצחק, בני יהודה

RkJQdWJsaXNoZXIy NzYwMzky