עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

25 | שישי בגולן | 28.8.26 | ו ‪"‬ ו אלול תשפ ‪"‬ ט בצבא, רצה מנחם להיות צנחן ואפילו הבטיחו לו, אלא שהוא היה בוגר הטכני של חיל האוויר ולכן גויס לחיל האוויר. אחרי הצבא, נישא והתגורר עם המשפחה בנס ציונה והתחיל לעבוד בתעשייה האווירית, ביהוד. שם הכיר את מוטי עופר, שהפך לחבר טוב. מוטי עבד בתכנון ופיתוח, מנחם בייצור. הם עסקו בייצור ובשיפוץ טילים. עם השנים, הם הפכו גם לשותפים להרפתקה הגולנית. "מתַפעלים" מינימרקט , הופיעה מודעה 1975 בסוף שנת ששינתה את הכיוון. מקימים גרעין עירוני ברמת הגולן. מספר מנחם: "מוטי ואני ראינו והתלהבו. לקחנו את הנשים ונסענו יום אחד לגולן. הגענו לאזור שהיה בבנייה ושאלנו את הפועלים עם מי צריך לדבר. הפועלים הפנו אותנו למקלט ושם ישב מישהו ממשרד הבינוי. הוא הציע שניסע לסמי בר לב, שהתגורר בראש פינה. נסענו לסמי, שסיפר על התוכניות. התלהבנו ממנו ומהרעיון. הוא התלהב מאתנו ונרשמנו לגרעין. במשך כשנה, התקיימו מפגשים לקראת הקמת הגרעין. בט"ו , עלינו לנטוע עצים בגולן. 1976 בשבט "אני זוכר את רבקה יעקובי, שהייתה אחראית על חלוקת הדירות. נערכה הגרלה על הדירות בבית 'בני ברית', בתל אביב. מוטי ואני קיבלנו דירות צמודות, אבל עדיין לא הייתה לנו עבודה. "יצא מכרז להקמת מינימרקט. המדינה החליטה שצריך מינימרקט ביישוב החדש ושאלו אותי ואת מוטי אם אנחנו יודעים לתפעל מינמרקט. התשובה הייתה כמעט מתבקשת: 'היינו בתעשייה האווירית. ידענו לתפעל שם, אז גם מינימרקט נדע לתפעל'". המינימרקט נבנה במרכז רובע "גמלא". דודו של מנחם, שהיה בעל מכולת בנתניה, ברחוב שבו כבר היו ארבע מכולות והוא היה החמישי, נתן למנחם עצות ורעיונות. אבל שום עצה לא הכינה אותו למה שראה כשנכנס למבנה. לא חלונות. לא חשמל. לא אורות. לא שקעים. רק קירות. "מנהל העבודה אמר לנו שמי שמפעיל את המינימרקט צריך לדאוג לזה", מנחם מנסה להיזכר, תוך כדי שיחתנו, איך במאמצים חיברו אותם לחשמל של בניינים שכבר היו מחוברים לחשמל, בין היתר מהבית של מיכאל פרידמן ז"ל. אמרו להם שיעשו להם חלונות. הם הזמינו מדפים, מקררים וסחורות. ביום רביעי, רגע לפני הפתיחה, העלו את כל הציוד והסחורה מהמרכז לגולן. עוד לא היו רחובות. היו בעיקר תעלות. הקבלן סידר להם מדרגות מקרשים. היו שני טורים של בתים. מנהל העבודה של אתר הבנייה נתן להם להשתמש בגנרטור שלו בסיום יום העבודה. מנחם היה מחבר בלילה חשמל לבתים ולמינימרקט. בתוך המינימרקט, עמדו שני מקררים. אחד לבשר, אחד לחלב. חלונות עדיין לא היו. כבישים עדיין לא היו, אבל היו מדפים וסחורה והבטחה שיסדרו גם את החלונות והחשמל. "ביום ראשון, יום הפתיחה, הגיעו אנשי 'תנובה' ומילאו את המקרר", ממשיך מנחם לספר, "וכמו שהבטחנו, ביום ראשון כבר היה חלב ולחם. תוך שלושה ימים, כבר היו תאורה וחלונות". בכיתה א', הלך מנחם שישה קילומטרים בשדה מהמעברה כדי להגיע לבית הספר בקריית מוצקין. לא היו אז כיתות שבהן כולם מדברים עברית. כל ילד הגיע עם השפה שלו. מנחם אומנם נולד בסין, אבל שפת ההורים הייתה רוסית מנחם אסיף: "ביום ראשון, יום הפתיחה, הגיעו אנשי 'תנובה' ומילאו את המקרר וכמו שהבטחנו, ביום ראשון כבר היה חלב ולחם. תוך שלושה ימים, כבר היו תאורה וחלונות" שכונת נווה. צילום מארכיון הגולן משפחת אסיף הפנינג במרכז המסחרי איתן >>