עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

ו ‪"‬ ו אלול תשפ ‪"‬ ט | 28.8.26 | www . igolan . co . il בדפדוף אינטראקטיבי שישי בגולן | 26 מנחם ומוטי הבינו מהר מאוד שהמינימרקט צריך להיות יותר ממקום שקונים בו. הם עשו מעין מעדנייה והיו מכינים כריכים לפועלים שהיו באים לאכול. היו ירקות, פירות, בשר. חומרי ניקוי, שמפו, סבונים, חטיפים, כל מה שאנשים הצטרכו. בהתחלה, היו נוסעים בעצמם לקנות סחורה. מנחם היה נוסע להביא בשר ודגים. לאט לאט, התחילו להגיע ספקים. אבל המרחק היה בעיה. הסוכנים לא אהבו להגיע עד הגולן הרחוק. העיתונים הגיעו ברבע לחמש ומישהו היה צריך לנסוע להביא אותם מראש פינה. לחם הגיע מדי יום, אבל רק בסביבות תשע, או עשר. והמחירים היו בעיה גדולה עוד יותר. תאורה - כוכבים וירח מנחם, איך בכלל פותחים מינימרקט במקום שאין בו כבישים, חשמל, או חלונות ומעט אנשים? הוא צוחק. "לא חשבנו שלא יהיו. אמרו לנו שהמבנה קיים. היינו מבסוטים, מלאי התלהבות. הרי חייבים מכולת ביישוב. כשהגענו, נכנסנו למבנה והיינו בשוק. היה מבנה, לא היו חלונות, לא חשמל, לא שקעים. רק קירות. אפילו דלת לא הייתה, שלא לדבר על טלפון. תאורת רחוב לא הייתה. היו כוכבים וירח". וזה אולי המשפט שמסכם יותר מכל את ראשיתה של קצרין: היה רעיון. היו אנשים. עם השאר היה צריך להסתדר בדרך. כמה שנים היית הבעלים של המינימרקט? "האמת, היה קשה. הצלחנו להחזיק מעמד רק שנתיים. למרות שהתייעצנו ובדקנו ולמדנו את הנושא, זה פשוט לא היה כלכלי. התושבים אמרו שאנחנו יקרנים וקנו במקומות אחרים. מי שעבד בראש פינה, היה קונה שם. לא יכולנו להתחרות במחירים שלהם. "הייתי מתאמץ, נוסע עד טבריה להביא סחורה וגם אז שומע מאנשים שהיא יקרה. משפחות בקצרין 13 בנוסף לכך, בהתחלה . עדיין זה לא מספיק אנשים 30 . אחר כך, להרוויח בעסק". מי שכן עזרו קצת היו הפועלים. הם היו באים לאכול אצלם וזה נתן לעסק מעט תנועה. במשך שנתיים, מנחם ומוטי ניסו להתניע את העסק. מנחם מכר את הבית בנס ציונה, כדי שיהיה להם תזרים. לאט לאט, הכסף נגמר והם נכנסו לחובות. , הגיע אדם מטבריה וקנה מהם את 1979 ב- העסק. ומה הלאה? "סגירת המינימרקט הייתה קשה לא היה כסף ולא עסק ולא עבודה באזור. נסעתי לעבוד במפעל בדרום תל אביב. הרבה גברים הצטרכו לנסוע לעבוד רחוק. היו גם אנשי צבא שנסעו. היינו נוסעים ביום ראשון וחוזרים בסוף השבוע. אחרי חצי שנה, קיבלתי הצעה לעבוד בחברה של התקנת גלאי עשן באזור ואז כבר היה לי רכב של העבודה ונסעתי והייתי מרוצה". באופן כללי, לאורך כל השיחה, אני מתרשמת ממנחם שהוא איש אופטימי שמרבה לחייך ולראות את הטוב. הוא מספר שהחיוך שלו סייע לו הרבה פעמים במהלך החיים. "היינו כמו משפחה" מה אתה זוכר מהימים הראשונים? "עיתונאים רבים הגיעו כבר בימים הראשונים, כולם רצו לראות ולשמוע על היישוב החדש. פרידמן, שהיה בעל מפעל 'צבר' לקרמיקה, מראשוני היזמים בקצרין, הגיע עם המכונית הגדולה שלו ועליה שלט: 'עולים לגולן'. "מיכאל פרידמן פתח את החצר שלו למסיבה, ביום שישי בערב, למי שכבר גר בקצרין ולמי שרצה להגיע. זה היה ערב שמח ומרגש. נשאר גם עיתונאי אחד להתארח אצלנו". איך בונים עיר מאפס? "החיים בקצרין היו עדיין רחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום, אבל הייתה רוח של עשייה. היה אוטובוס אחד שירד בבוקר לראש פינה וחזר בצוהריים. אנשי קבע ששירתו במרכז היו מורידים את התושבים לראש פינה, או למרכז. ככל שהיישוב גדל, היה ברור שצריך לשפר את התחבורה, למשל "הייתי אחד משלושה חברי ועד. יחד עם ראש מועצה ממונה ושלושה נציגים ממשרדי הממשלה, נסענו עד להנהלת 'אגד'. המזכיר אמר לנו שאנחנו יישוב קטן ולא בטוח שזה כדאי לפתוח עוד קווי נסיעה. הוא נתן לנו אוטובוס לניסיון ואמר שאם זה יצליח, הוא ייתן עוד קו באמצע היום. "בנוסף, שכרנו בחור שיביא מפעלים ליישוב. הגיעו שני מפעלים, אחד מהם מפעל לגיטרות והשני - מפעל למנועים. שניהם לא ממש הצליחו". ספר קצת חוויות ואירועים מהשנים ההן "גם תרבות לא הייתה מובנת מאליה. המתנ"ס היה במרכז אשחר. הקמנו חוג להתעמלות ומקהלה ורצינו גם הופעות. פנינו ל'אמנות לעם' ושלחו לנו להקה. היינו מבסוטים, אבל הגיעו רק חמישה אנשים לצפות בהופעה. אז אני ומנהל המתנ"ס יצאנו לאסוף אנשים מהבתים. איש והקהל 40-50 בסוף, הצלחנו להביא התלהב. כל כך התלהב, שלא רצה לתת ללהקה ללכת. "בחגים לא תמיד היה קל למצוא מניין. היו תשעה אנשים שרצו להתפלל והיינו מסתובבים בין הבתים ומחפשים אדם עשירי. "הבית הראשון שלנו היה ברחוב החרמונית. בראש השנה הראשון, אכלנו יחד ארוחה עם השכנים, ביניהם היו בת שבע ומשה אגוז, שהיו שכנים שלנו וחברים. זה היה מיוחד, היינו כמו משפחה. "זוכר שגם אמצנו את בית הכנסת העתיק בקצרין. סמי בר לב ז"ל היה הארכיאולוג שם, אבל כולנו עזרנו וחגגנו שם גם את הבר-מצווה הראשונה". אילו קשיים חוויתם בהתחלה? "כשעוד לא היו כבישים ושבילים ותאורת רחוב בחורף, היה תמיד בוץ ובלילה, היינו הולכים עם פנסים. כדי להתארח אצל אחרים, בלי ללכלך להם את הבית, היו הולכים עם שקיות עם נעלי בית >> קצרין של פעם - האנשים, הסיפורים והזיכרונות קצרין 49 בת >> מנחם אסיף: "כשעוד לא היו כבישים ושבילים ותאורת רחוב בחורף, היה תמיד בוץ ובלילה, היינו הולכים עם פנסים. כדי להתארח אצל אחרים, בלי ללכלך להם את הבית, היו הולכים עם שקיות עם נעלי בית כדי להחליף ולא ללכלך" משפחת אסיף