עיתון שישי בגולן והגליל - המהדורה הדיגיטלית - פרסום ומידע בצפון

33 | שישי בגולן | 16.10.26 | ז ‪"‬ חשון תשפ ‪'‬ ה ל שנים, קצת אחרי 14 פני שאשר בעלי ואני הכרנו, הוא סיפר לי שהוא מתכנן לצאת למסע במדבר עם חברים מהצבא. היום אני יכולה לומר שהמסע הזה כלל כמה ימים של הליכה מהירה בלב המדבר, עם ציוד כבד על הגב, כאשר היעד הוא להגיע ברגל דרך ההרים, עד לעיר אילת. אבל אז, לא הבנתי כל כך לעומק כמה מטיבי לכת צריכים להיות כשמטיילים עם לוחמים קרביים. מיד קפצתי ואמרתי לו שאני רוצה להצטרף. אשר הסביר שהם לא עושים טיולים רגילים. הם הולכים בדרכים לא סלולות, בקצב מהיר על הרים וסלעים והעצירות במהלך היום מחושבות כמו בצבא. עם סטופר. נשמע לי קליל. מה כבר יכול להשתבש? הוא חידד שוב את רמת הקושי של המסע, בטרם החלטתי סופית לצאת, כדי שאבין למה אני נכנסת. הוא ביקש שאקח בחשבון שלא אקבל הנחות בגלל שאני אישה, מה שעוד יותר דרבן אותי לצאת למסע. היינו בסך הכול חמישה אנשים. הייתי האישה היחידה. למען אהבה קילו יותר 20 באותו הזמן, שקלתי מהיום ובנוסף, סבלתי מאסתמה. אפילו לא חשבתי על זה שיהיה לי קשה, מרוב שרציתי להצטרף. לא חשבתי על זה שמעולם לא יצאתי לטיול כזה לפני כן, על ציוד בוודאי שאין על מה לדבר וגם לא על זה שמעולם לא אהבתי ספורט, או עסקתי בו באיזה שהוא שלב בחיי (כולל בבית הספר). לא חשבתי על הקושי שעלול לתפוס אותי טיול מהסוג הזה. והוא אכן תפס אותי. השבוע נזכרנו בטיול הזה, אימא שלי ואני. היא אמרה לי, שבעיניה זה הדבר הכי משוגע שעשיתי למען אהבה. היא צודקת. יצאתי מכל אזור נוחות אפשרי שהיה לי, העיקר להיות עם אשר. מין אהבה תמימה שכזאת. מאותו הרגע שהגענו למדבר, ולמעשה המסע התחיל, הופתעתי לגלות שאשר כבר לא היה העניין המרכזי שלי. פתאום קלטתי, שכל אחד הולך בקצב שלו, שומרים על איזה שהוא קו אחיד, אבל לא הולכים ביחד. כל אחד מכונס בעצמו, עם ההרהורים שלו והתובנות שלו על המסע ובכלל. הרגשתי שהתבגרתי במסע הזה בעשור. שם, בתוך כל הקושי, התאהבתי לראשונה בעצמי באמת. תקציר חיינו בהתחלה, כשהגענו ופגשנו את שאר החברים בנקודת המפגש, ראיתי שהם לא ציפו לנוכחות אישה ביציאה למסע שכזה. אשר "הרגיע" אותם ואמר שיהיה בסדר. אין לי מושג על סמך מה הוא אמר את זה באותה נקודת זמן, אבל בזכות האמון שלו בי ובזכות האמון שלי בעצמי (שנוצר למעשה תוך כדי, ובזכות המסע), גם הקושי שתפס אותי באמצע ההר, ביחד עם התקף אסתמה, נשאר מאחור כלא היה. אשר היה מאחוריי לאורך כל הטיול ולא נתן לי להיפגע, או לוותר לעצמי. באמצע ההר, אחרי שתפסתי קצב אחיד והדופק היה מואץ, עצרתי טיפוס. דבר שידוע לכולם שאסור לעשות. לכולם, רק לא לי. אשר, מאחוריי, עוזר לי לשלוף את המשאף מהתיק ומעודד אותי לסיים את הטיפוס עד לפסגה. האוויר, הו, האוויר שהיה שם... הנוף! הנוף היה שווה כל כך את כל הקושי של הטיפוס. היום, אחרי כל השנים, ואחרי כל המים שעברו בנהר, אני פתאום מבינה שהמסע במדבר היה כמו מן תקציר לחיינו. נשמנו הרבה אבק דרכים, אבל גם כבשנו הרבה פסגות. שבת שלום מסע במדבר הם הולכים בדרכים לא סלולות, בקצב מהיר על הרים וסלעים והעצירות במהלך היום מחושבות כמו בצבא. עם סטופר. נשמע לי קליל. מה כבר יכול להשתבש? הוא חידד שוב את רמת הקושי של המסע, בטרם החלטתי סופית לצאת, כדי שאבין למה אני נכנסת. הוא ביקש שאקח בחשבון שלא אקבל הנחות בגלל שאני אישה, מה שעוד יותר דרבן אותי לצאת למסע נועם בן אלי, קצרין בין מילה לחופש